<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן שס"ד</h1>
<h2>דף כב.</h2>
שאלת מי שהניח בנים גדולים וקטנים ויצא עליהם שטר חוב שהיה אביהם חייב, מי נאמר שאל נזקק אפילו לנכסי הגדולים עד שיגדלו הקטנים לפי שאין נזקקין לנכסי הקטנים, או נאמר בהפך שנזקקין אף לנכסי הקטנים כיון שיש גדולים, דמה טעם אמרו [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי הקטנים משום חשש צררי או שובר וכשיש גדולים הגדולים יחפשו או בידם הניח האב ראיותיו, או נאמר נזקקין לגדולים ואין נזקקין לקטנים, וכן אם הניח בנים גדולים ובני בנים קטנים, הודיעני הדין עם מי. תשובה כל שיש גדולים וקטנים נזקקין לנכסי הגדולים שאינו בדין שיצילו הקטנים את הגדולים שיכולין לחקור ולדרוש אחר זכותם וראיות שיש להם להביא. אבל לנכסי הקטנים אין נזקקין ואפלו יודו הגדולים לבעל החוב שהם יודעים שלא נפרע החוב ושלא (הכניסו) [התפיסו] האב צררי, ואפילו אמרו שהאב הודה לו בפניהם בשעת פטירתו אין משגיחין בהן לחייב נכסי הקטנים שמא קנוניא הם עושים עם בעל חוב, וכל שאינו בתורת עדות אין מחייבין את הקטנים על פיהם. ותמה על עצמך שאפילו באו עדים ואמרו בפנינו הודה לו בשעת פטירתו אין מקבלין מהם שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין [ב"ק קי"ב ע"א] וכל שכן האחין שאינן בתורת עדות. ואין אומרין חזקה לא משקרי שהרי הן פורעין לו חלקם, ומשנה שלימה שנינו בכיוצא בזה בפרק נוחלין [ב"ב קל"ד ע"א] זה אחי אינו נאמן נוטל עמו בחלקו ואם מת יורשו אחיו עמו, ואוקימנא בגמרא [שם קל"ה ע"א] בששאר האחין אינן מכחישין אותו, שאילו כן בשמת לא היו שאר האחין חולקין עם שאמר זה אחי שהרי הם מכחישין אותו ואומרין שאינו אחיהם, ומחלק לו בחלקו ואינך אמרי לא ידעינן אפילו הכי אינו חולק עמהם וזה כיוצא בהם. והיינו דלא אשכחן בערכין נזקקין לנכסי יתומים אלא בכתובה משום חינה או בשרבית אוכלת ובחייב מודה כלומר בבית דין או דשמתיה ומית בשמתיה, ואם איתא לוקמה נמי בשיש גדולים עם הקטנים. ואחד שהניח בנים גדולים וקטנים ואחד שהניח בנים גדולים ובני בנים קטנים כדין זה כן דין זה.
